מחנה ההשמדה מיידנק 1944, תיאור מחנה ההשמדה עוד בתוך השואה.

לובלינער פארניכטונגס לאנגר "מיידאנעק". חוברת תיאור מחנה ההשמדה מיידנק עם מספר תמונות כולל תמונה של ערימת גולגלות. מוסקבה, 1944(תש"ד), בדפוס דער עמעס. 96 עמ'; בלמעשה החוברת הזאת היא מהפרסומים הראשונים שהודפסו באופן רשמי על מחנות ההשמדה ע"י כאלה שהיו שם. ייתכן שנדפס לאחר שחרור מחנה מיידנק ששוחרר כבר ב-1944 ע"י הרוסים. כריכה רכה שער מעטפת על הכריכה. מצב מצוין, "נדיר" למצוא חוברת זו במצב מצוין.

מיידאנעק היה מחנה ריכוז והשמדה נאצי, שהיה ממוקם כארבעה קילומטרים ממרכז העיר לובלין בפולין, שפעל בשנים 1941–1944. מבני המחנה שרדו את המלחמה ובניגוד למחנות אחרים, לא הושמדו על ידי הנאצים. כיום קיים באתר המוזיאון הממלכתי במיידנק. המחנה הוקם ב-1 באוקטובר 1941 בפקודתו של היינריך הימלר, לאחר שזה ביקר בלובלין ביולי אותה שנה. מיידנק היה מחנה שבויים של האס אס, תחת פיקודו של קארל אוטו קוך. בפברואר 1943 הוא הוסב למחנה ריכוז. השם ניתן למחנה ב-1941 על ידי תושבים מקומיים, והוא מבוסס על שמו של המחוז מיידנק טטרסקי בלובלין. שמו הגרמני המקורי של המחנה היה Konzentrationslager Lublin (מחנה ריכוז לובלין). בשיא פעילותו, הוא הכיל 50,000 אסירים. בחודשים הראשונים של 1942, נעשו ואושרו תוכניות להרחיב את מיידנק כך שיכיל עד 250,000 אסירים. בשל קרבתו של המחנה ללובלין, אסירים היו מסוגלים לתקשר עם העולם החיצון באמצעות מכתבים שהוברחו על ידי עובדים אזרחיים שנכנסו למחנה (רבים מהמכתבים ששרדו נמצאים במוזיאון המחנה). משנת 1943 ואילך אפשרו הגרמנים לצלב האדום הפולני להביא חבילות מזון לאסירים במחנה. בין אפריל 1942 ליולי 1944, התבצעה במיידנק השמדה בתאי גזים ובמשרפות. הקורבנות נרצחו עם הגעתם למחנה. מספר הנספים נאמד ב-200,000. מספר היהודים שניספו במחנה מוערך כיום בכ-80,000. בנוסף ליהודים, רבים מהנספים היו שבויי מלחמה סובייטיים ופולנים. מיידנק סיפק עובדי כפייה למפעלי תחמושת ולמפעל הנשק שטייר-דיימלר-פוך. שלא כמו מחנות ריכוז והשמדה נאציים אחרים, לא נבנה מיידנק על מפגש מסילות ברזל, הוא לא הוחבא ביער מרוחק או הוסתר על ידי מכשולים טבעיים, וגם לא הוקף באזור ביטחון. הוא משתרע על שטח של כ-270 הקטרים וסמוך לפרברי לובלין שבפולין. מיקום זה מהווה בסיס לטענות רבות של אנשים לפיהן תושבי פולין הגרים בסמיכות למחנה ההשמדה ידעו על הפעילות המתחוללת בו. המחנה היה מוקף בגדר תיל כפולה וחשמלית אשר לאורכה ניצבו 18 מגדלי שמירה, המתנשאים לגובה של יותר משמונה מטרים כל אחד. בכניסה למחנה עברו המובלים להשמדה על "הבית הלבן", הבית אשר בו גרו מפקדי המחנה, בכניסה למחנה שולחו האסירים לשני כיוונים - ימינה ושמאלה. ימין פירושו השמדה - קודם עברו תהליך של מקלחת, בגדיהם חוטאו ולאחר מכן הוכנסו לתאי הגזים. שמאל פירושו - חיים. בתחילה הייתה שריפת הגופות הקורבנות נערכת במדורות ענק ליד המחנה, לאחר מכן הוקם במחנה קרמטוריום קטן ובספטמבר 1943 - קרמטוריום גדול הכולל חמישה תנורים. בנוסף על הרציחה השיטתית בגז בוצעו במחנה ובסמיכות אליו רציחות-ירי המוניות. לקראת סוף שנת 1943 נתן היינריך הימלר פקודה לחסל את שאר האסירים שנשארו במחנות הריכוז בגנרלגוברנמן. הסיבה הייתה חשש מהתקוממות במחנות. לאחר כשלונות הגרמנים בסטלינגרד ובקורסק, התערער ביטחונם בניצחון. מרד גטו ורשה והמרד במחנות טרבלינקה וסוביבור חיזקו את חששם של הגרמנים ממרידות נוספות. שם המבצע היה "חג הקציר" (Erntefest) והוא הוצא לפועל בו-זמנית במחנות טרווניקי, פוניאטובה, ומיידנק. בסך הכול הוצאו להורג במבצע זה 43,000 אסירים יהודים. בסוף אוקטובר 1943 נלקחו 300 אסירים במיידנק וצוו לחפור שלושה בורות גדולים ליד הקרמטוריום. 100 אנשי אס אס הובאו מאושוויץ לעזור לצוות המקומי. ב-3 בנובמבר 1943 הובאו למקום משאיות עם רמקולים שהשמיעו מוזיקה מחרישת אזניים. האסירים עמדו במסדר בוקר רגיל ומדי פעם נלקחו קבוצות של 100 איש לבורות, אולצו להתפשט ולשכב בתוך הבורות ונורו בידי אנשי ס"ס שעמדו על שפת הבורות. רעש הרמקולים גבר על רעש היריות והצרחות. באותו יום שכונה "יום רביעי של שפיכות הדמים", נרצחו במיידנק 18,400 אסירים. בטרווניקי נרצחו 10,000 ובפוניאטובה 15,000. המחנה פוזר ביולי 1944 כחלק ממבצע 1005, אך נהרס רק באופן חלקי עד למועד הגעתו של הצבא האדום אליו. אף על פי ש-1,000 אסירים נלקחו ממנו בצעדת מוות, הצבא האדום מצא אלפי אסירים שעדיין נותרו במחנה ושפע עדויות לרצח ההמוני שבוצע שם, בהן תאי גזים, משרפות וצריפי אחסון ומגורים. אחד מחיילי הצבא האדום ששיחררו את המחנה היה האמן זינובי טולקצ'וב והוא תיעד בציוריו את מראות המחנה ואסיריו עם השחרור.