כסי רישיך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא – הכיפה הלבנה שבזה הרה"ק עמוד צלותהון דישראל הרבי מטאהש ערך את עבודת ...

כסי רישיך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא – הכיפה הלבנה שבזה הרה"ק עמוד צלותהון דישראל הרבי מטאהש ערך את עבודת הקודש

כסי רישיך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא – הכיפה הלבנה שבזה הרה"ק עמוד צלותהון דישראל הרבי מטאהש ערך את עבודת הקודש ותחתיה עבד את עבודתו הנוראה בתפילותיו המפורסמות רוויות ההוד אשר ארכו שעות על גבי שעות להעתיר לישועת הכלל והפרט. חפץ קדושה ראשון במעלה של אחד מצדיקי הדורות האחרונים. עם מכתב אישור מאחד מחשובי הרבנים בארה"ב

גדולי החסידות גילו את גודל הקדושה הטמון בחפצי הצדיקים וכלי תשמישם ושבכוחם לפעול ישועות. מספרים בשם הרה"ק רבי מרדכי מנעשכיז זי"ע שאמר שבכלי שנתן לו רבו הרה"ק רבי מיכל מזלאטשוב זי"ע בזו הכלי יש לו כח לעשות נסים ונפלאות (דברי בינה, דף מז). מקור הדברים לחשיבות כלי תשמישו של הצדיק מובא כבר בשם ה'בעל שם טוב' הקדוש, על ידי נכדו בעל דגל מחנה אפרים (בפרשת בא): 'שכל מה שיש לאדם הן עבדיו ומשרתיו ובהמותיו ואפילו כל הכלים שלו כולם הם ניצוצות שלו השייכים לשורש נשמתו'. ואף ה'חתם סופר' שאינו נמנה על החסידים כתב בפרשת תולדות: משמע בירושלמי דמלבושיו של אדם נאצלים מקדושתו של הלובש והלובש אותם אחריו יאצל עליו מאותו רוח לטוב ולמוטב, בסוד אשר ילבשם תחתיו מבניו.

סגולה יתירה נודעת לטלית, מלבד המצווה מדאורייתא אותה אנו מזכירים שלוש פעמים ביום - בקריאת-שמע. הרי הטלית, של אחד מצדיקי הדורות, מהווה שמירה מן המזיקים, ואף סגולה לזיווג. כמובא בכתבי האר"י (פרי עץ חיים, שער הציצית, פרק ב').

רבי משולם פייש סג"ל לאווי [תרפ"א-תשע"ה], האדמו"ר הרביעי של חסידות טאהש (חסידות המונה כעשרת אלפים חסידים ברחבי העולם). הרבי היה זקן האדמו"רים בדורו, משרידי דור דעה, שמסכת חייו הייתה כולה קדושה, תורה ותפילה, לצד מעשים כבירים של צדקה וחסד. עבודתו בעריכת השולחנות הייתה מחזה נורא הוד, בסביבות השעה 12 בלילה נטל ידיים לסעודת שחרית, והייתה זו הסעודה היחידה שאכל במשך היום. נטילת ידים הייתה אורכת משך זמן רב מאוד (האדמו"ר מסקווירא אמר על כך: שידוע בשם הבעש"ט, שאת סוד נט"י אין מגלין אלא לחד בדרא, וכשנפטר ה'אור החיים' גילו אותו לבעש"ט. והפטיר הרבי מסקווירא "שבדורינו בעל סוד נט"י הוא הטאשער רבי").

מצוות הצדקה הייתה פרק מיוחד במסכת חייו הקדושה, וצדקת פרזונו לא נראתה כמותה אף בדורות קודמים. את כל כספי הפדיונות הרבים חילק לנזקקים, כאשר הגבאים רואים ועיניהם כלות. מסופר על יהודי נגיד ועשיר גדול, שנכנס אל האדמו"ר לקבל ברכה, והשאיר מעטפה עם צ'ק על סכום עתק של רבבות דולרים לפדיון נפש. לאחר שיצא מהאדמו"ר, התעכב מעט ושוחח עם הגבאים, וכשפנה לעבר רכבו בכדי לשוב לביתו פנה אליו יהודי שביקש להצטרף לנסיעה, והלה הסכים בשמחה. בדרך ראה הנגיד כי הטרמפיסט פותח מעטפה, זו הייתה המעטפה שהנגיד השאיר אצל האדמו"ר, וכנראה היהודי האורח, שהיה נזקק, נכנס אחריו לאדמו"ר, והאדמו"ר נתן לו את המעטפה כמות שהיא.

הרבי נודע בדבקותו הגדולה בהשם, ידועה האמרה בשמו: "אילו היו לי כ"כ הרבה דולרים כמספר הפעמים שאני חושב ביום 'וכולה קמיה (כל העולם לפני ה') כלא חשיב (אינו נחשב למאומה)' הייתי עשיר גדול" , לאחר כמה רגעים תיקן את עצמו ואמר "אפילו אילו היה לי רק 'סנטים' כמספר הפעמים שאני חושב ביום 'וכולה קמיה כלא חשיב', הייתי גם כן עשיר גדול" . מופתים לרוב 'התגלגלו תחת שולחנו' מדי יום ביומו, ורוח הקודש דיברה מתוך פיו. דברי תורתו נדפסו בסדרת הספרים 'עבודת עבודה'.