נורית גלרון-שירים באמצע הלילה-שירים ופזמונים של נתן זך.

נורית גלרון-שירים באמצע הלילה-שירים ופזמונים של נתן זך.

תקליט במצב תקין, כמה כתמים על העטיפה.

נורית גלרון היא זמרת, פזמונאית ושחקנית ישראלית, ילידת 1951.

את הקריירה המקצועית שלה החלה בשנות השבעים המוקדמות, בעת שירותה בצבא, כששירתה בצוות הווי גולני, שם ביצעה את הסולו הראשון שלה "הלוך וחטוף". על תחילת דרכה המוזיקלית סיפרה לימים כי כשהגיעה לאודישן בתיאטרון לנוער של אורנה פורת, החליטה לפתע לבצע את שירם של יעקב אורלנד ומרדכי זעירא "שלכת" ("עמוק, עמוק העצב בעיניים"), שאת גרסתו המקורית שרה אמה בלהקת הבריגדה. לאחר שחרורה מהצבא החלה להופיע במועדונים קטנים.

אלבום הסולו הראשון שלה, שנקרא בפשטות "נורית גלרון" (וזכה ברבות הימים לכינוי "התקליט הסגול"), יצא ב-19 ביוני 1978 בהוצאת חברת התקליטים ישראדיסק וזכה לביקורות משבחות. על אף ריבוי היוצרים ששיתפו פעולה עמה בכל אחד מ-11 השירים, מתקיימת אחידות מלאה באלבום המתבטאת במלנכוליה מינימליסטית. בין היוצרים החתומים על השירים ניתן למצוא את השמות המובילים במוזיקה הישראלית של סוף שנות ה-70, ובהם אילן וירצברג, מתי כספי, שם טוב לוי, יוני רכטר ודויד ברוזה. בין השירים הבולטים באלבום, שחלקם הפכו לנכסי צאן הברזל של המוזיקה הישראלית: "כמעט" (יונתן רטוש/יגאל גורדון), "שלכת" (יעקב אורלנד/מרדכי זעירא), "מה יהיה בסופנו" (לאה גולדברג/אשר ביטנסקי), "אהובתי שלי לבנת צוואר" (יעקב שבתאי/סשה ארגוב), "אולי מחר" (לאה גולדברג/יעל גרמן), וכן "הלילות הקסומים", שנחשב כחריג לעומת שאר שירי האלבום, שרובם נכתבו על ידי משוררים.

בסוף 1979 זכה להצלחה במצעדי הפזמונים שירה "בודדים אומרים", שעסק במוות. השיר הקשה נכתב על ידי אברהם בן יצחק הולחן ועובד על ידי יאיר רוזנבלום, השיר הוזמן במיוחד על ידי רשת ג' למצעד הפזמונים השנתי של תשל"ט. כמו כן, הוציאה את השיר "עצוב למות באמצע התמוז" שכתבה והלחינה נעמי שמר, אשר זכה גם כן להצלחה.

ב 1983 הקליטה את השיר 'אמיל' לזכר אמיל גרינצוויג, שנרצח בהפגנת 'שלום עכשיו'. 

ב 1989, בשיר "אחרינו המבול" שכתבה גלרון והלחין ארקדי דוכין, הביעה גלרון לראשונה את דעותיה הפוליטיות-חברתיות על אדישות תושבי ישראל לנוכח האינתיפאדה הראשונה שהתחוללה באותה עת בשטחים. בשיר מופיעה השורה "אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה", המבוססת על הודא מסעוד בת השנה, ממחנה הפליטים ג'באליה שאיבדה עין מכדור גומי שנורה, לכאורה בשגגה, על ידי חייל ישראלי. הילדה מתוארת גם כ"ילדה שאיבדה את ביתה" ו"ילדה שאיבדה ילדותה". שיר זה נפסל להשמעה בגלי צה"ל (אם כי הגיע למצעדי הפזמונים), מה שחולל סערה זוטא ודיון על חופש הביטוי, על אף שהשיר מספר על אדישות תל אביב.

הוציאה אלבומים רבים במהלך השנים ושיתפה פעולה עם מגוון יוצרים.