ALBERT.M
ציור נאיבי טוש על קרטון של אלברט מהודב

ציור נאיבי טוש על קרטון של אלברט מהודב

30*34  טוש על קרטון סימני הצהבה קלים

" הציורים הטהורים של אלברט מוהדב "

יצירותיו של אלברט (אברהם) מוהדב תופסות מיד את תשומת הלב. מעל לכול, במבט ראשון רואים שהן ניחנות בפשטות גדולה. אך דווקא הפשטות הזו מפתיעה ויכולה אף להבהיל, היא מובילה את הצופה לשאול את עצמו שאלות.

החיות של מוהדב : אריות, נמרים, צבאים ארנבות וכד'... מבודדות על יריעת קרטון, לרוב גדולות, אותן הוא חושף כשהן מונחות על הארץ, נשענות זו על זו בצורת אוהלים. אף פעם אין יותר מחיה אחת בכול ציור. נראה כי תופעה זו משקפת היטב את התבודדותו של אלברט עצמו. הוא אומר על ציוריו הפשוטים כל כך: "הציורים שלי מושלמים. זאת עבודתי יומם ולילה, וזו עבודת יד". כלומר הוא מצהיר כי ציורים אלה הם המכלול השלם של התבטאותו וכי בצורה מסוימת הם מהווים את "כתב ביד" של עצמיותו. בצפייה בהם, מבינים כיצד אלברט מצליח להדוף מעצמו את הטירוף.

כמו אצל הציירים הפרימיטיביים, דמוית החיות שלו, המצוירות במהירות וכמעט בשפה של כתב חרטומים, מזכירות לעיתים ציורים אשוריים ולעיתים ציורים אצטקיים. כי בדומה לאלה, רוב החיות בציורים מראות אגרסיביות גדולה. עיניהן מטרידות, אוחזות-סיוטים, אפילו לא-שפיות.

ידוע כי החייתיות היא סמל טבעי למיניות. אלברט נותן לסמליות זו ביטוי משלה: יופי הגופות, אותם צובע בשחור לבן בצורה לא-ריאליסטית ; שמחת הצייד והטרף ; שילוב חתולי של עדינות ואלימות... אי-אפשר שלא להבחין בגודל הפיות ובחוזק השיניים בתוכם.

הודות לתרבותו השמית, אין להתפלא על כך שאלברט מתבטא בציור שיש בו פשטות כמו של כתיבה, וכי פשטות ליניארית זו, מבלי להקסים מדי את הצופה, משאירה מרווח חופשי לרעיונות ולדמיון.

בשיווי משקל הרמוני של אלימות ועדינות, של הראש והלב, של הלילה והיום, של האגרסיביות והחן, כך באמת משיג אלברט שלמות משלו. קל להבין כמה אני רגישה לשלמות זו, המביעה מתחים אותם אני משתדלת, ביצירה שלי לפתור ולאזן.

אודי סבן – ינואר 98y!

-----

דרכו המוזרה של אלברט מוהדב 

הציורים של אלברט מוהדב פשוטים ביותר, וניכר בהם כי היד המציירת לא עברה הדרכה אצל אף אחד. הציורים פשטניים, ללא השתדלות אסתטית, לעיתים מבוצעת בצורה לא-מוקפדת; הם מעידים על צורך קיומי ומראים את אורח חייה של נפש הצייר. במהלך כל אותן שנים שבהן רק מבטם של אנשים קרובים, מעטים ביותר, תמך במאמציו, קיבל אלברט מוהדב סיפוקים רבים מתוך עצמו, ובעצם קיומו הוא נהנה מהיתרונות שמביאה לו יכולת היצירה, שאליה הוא מודע היטב. כמו בכל פעילות יצירתית אותנטית, החדווה שאותה חש האמן בביצוע מלאכתו, היא התגמול המיידי והמספק, המאפשר לו להמשיך במאבק הקיומי, גם כאשר תנאי סביבתו ומצבו האישי נראים כמכשולים שיש להתגבר עליהם. אז משחקת היצירה את תפקיד המנוע רב-העוצמה, המושך את היוצר ממעמקי התהום לשיא הניצחונות ההרואיים, שם הוא חווה סיפוק עצום.

עניין אחר לחלוטין הוא הדרך החדשה הזאת, בה הציור, אשר היה עד אז אמצעי של התבטאות דינמית בלבד, מקבל תחת מבטם של אחרים מעמד של "יצירה", דבר המאלץ את הצייר להתמודד עם שיפוט וביקורת של חובבנים. נוכל רק לקוות כי סיפוק נוסף זה, שאליו שואף אלברט מוהדב באופן טבעי, לא יגרום לאי-סדר במודעות היצירתית שלו ולא יפריע לשיווי המשקל הפנימי שלו-שהוא, ללא ספק, מעורער לא פחות ולא יותר מזה של כל אדם המתמודד עם אופקיו ומגבלות מצבו. לא נראה כי ציוריו של אלברט מוהדב מיועדים לתפוס מקום באותם מוזיאונים, המקפידים למקם את עצמם על אותה "דרך-קומפוסטלה מופלאה, העוברת לאורך ההיסטוריה של האומנות. ציוריו אינם יותר מעדיות אנושיות, מרגשות בכך שהן לוקחות בחשבון את מאבקו של אדם הכלוא במתחם המצומצם של יכולותיו; אדם אשר, בחיים אלה, אשר אחרת היו עלולים להישאר בנאליים, הצליח לעבור הרפתקה נפלאה, שבה הוא משחק את תפקיד רב-החובל האמיץ. ביצירתו של אלברט מוהדב רואים את יכולתו של אדם השבוי במגרעותיו לפרוץ את המעגל ולהתעלות מעליהן. במובן זה, אלהרט מוהדב הוא יוצר אמיתי.

 

ז'רארד סנדרי

מתוך "דרכו המוזרה של אלברט מוהדב", עיתון "היצירה הגלויה" מס' 16

תערוכה במוזיאון "בגל" – בורדו, צרפת. ינואר – פברואר 1999.