Bidspirit auction | היסטורי! חתימת יד קדשו של

היסטורי! חתימת יד קדשו של פוסק הדור הרב עובדיה יוסף הסכמה לספר דעת ותבונה ירושלים כ”ו שבט תשס''א - חתימת יד קדשו של מרן עובדיה יוסף זצוק''ל נשיא מועצת חכמי התורה כנראה הוא ג''כ כתב התאריך מצב מציון הרב עובדיה יוסף (י”ב תשרי תרפ”א, 23 בספטמבר 1920 – ג' חשון תשע”ד, 7 באוקטובר 2013) היה פוסק ומחבר חרדי-ספרדי, כיהן כרב הראשי הספרדי ('הראשון לציון') בשנים 1973–1983 והיה מנהיג הרוחני ונשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש”ס מאז הקמתה. חתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת תש”ל (1970). כונה בפי תלמידיו גדול הדור, ”פוסק הדור” וכן מרן נולד בבאגדאד, בנם הבכור של יעקב (בן עובדיה) וגורג'יה. הוריו היו בני דודים. נקרא עובדיה על שמם של הרב עבדאללה סומך ושל סבו, ויוסף על שמו של הרב יוסף חיים (”בן איש חי”) מאוחר יותר הפך את שמו הפרטי השני לשם משפחתו. ב-1924 כשהיה בן ארבע, עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בשכונת ”בית ישראל” בירושלים, שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו (בעיראק עבד אביו כצורף). מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, והבן עובדיה נאלץ להתחיל לעבוד בגיל צעיר. בשנת 1927 שרד את רעידת האדמה בירושלים. למד בתלמוד תורה בני ציון שבשכונת הבוכרים ומנעוריו התבלט בכישרונו ובלהיטותו ללימוד תורה. את יצירתו הספרותית הראשונה כתב בגיל תשע, הערות בשולי הספר ”ראשית חכמה” בשנת תרצ”ג (1933), בגיל שתים עשרה, עבר ללמוד בישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה, לאחר שאביו שוכנע בחשיבות הדבר על ידי הרב צדקה חוצין. באותה שנה כתב ספר בשם ”מחברת העתקת חידות” יחד עם שניים מחבריו השקיע את זמנו בלימוד תורה ובכתיבה תורנית. ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, שימש עבורו כאב רוחני בשנת תרצ”ז (1937), בגיל 18 נשלח על ידי הרב יעקב דואק להעביר במקומו שיעור יומי בבית הכנסת 'אוהל רחל' של עולי פרס בשכונת ”בית ישראל”. השיעור עסק בהלכה, מתוך ספרו של רבי יוסף חיים, הבן איש חי. בשיעוריו הרבה לחלוק על ה”בן איש חי” וטען כנגדו כי הוא מחמיר וכי הוא מעדיף את פסקי האר”י על זה של השולחן ערוך. שיעורי הלכה אלו היו חוויה מעצבת עבור הרב יוסף, הן משום שלראשונה ביטא בפומבי את תפיסתו בנוגע לעדיפות שיש לפסקי רבי יוסף קארו, והן משום שדבריו כנגד פסיקותיו של ה”בן איש חי” עוררו תרעומת בקרב קהל שומעיו, במיוחד אלה מיוצאי בבל. מספר רבנים נכבדים, בהם הרב יצחק נסים (לימים הרב הראשי הספרדי), גערו בו במשך השנים בשל כך, אולם רבו, הרב עזרא עטייה, עודד אותו להמשיך ולפסוק הלכה על פי הבנתו. במקביל לשיעורים שהעביר העלה על הכתב את השגותיו על ה”בן איש חי”, שפורסמו שנים רבות לאחר מכן (1998–2003) בסדרת הספרים ”הליכות עולם” הרב עובדיה עם אשתו מרגלית עם עדינה ויעקב. בשנת ת”ש (1940), בגיל עשרים, הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. בין השנים 1945–1947 שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית, והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים. ד' ניסן תש”ד (1944), נישא למרגלית, בתו של הרב אברהם הלוי פטאל, מעולי חלב החתונה התקיימה בבית ספר שפיצר ששכן בבית יהודיוף-חפץ שבשכונת הבוכרים. בתקופה זו, בני משפחתו של הרב יוסף וחבריו לשכונת מגוריו בירושלים, נחשפו לסביבה הציונית ופעלו במסגרתה, עד כדי מעורבות אינטנסיבית בארגון האצ”ל בשנת 1947 עבר למצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, שם היה סגנו של הרב הראשי הרב נחום אפנדי ואב בית דין. במצרים מצא מחויבות דתית חלשה, לא רק בקרב המוני העם, אלא גם בקרב המנהיגות ואף בקרב הרבנים המקומיים. הרב יוסף במסיבת פרידה לפני צאתו למצרים, ישיבת פורת יוסף, ט”ז אב תש”ז. מימין יושב הרב ברוך בן-חיים עם תלמידיו במצרים על רקע הפירמידות הרב אהרן שויקה שהיה מעסיקו מטעם הרבנות, מינה אותו לשמש כראש ישיבה בישיבתו ”אהבה ואחווה”, ותמך בו במאבקיו. אחת הבעיות החמורות מבחינה הלכתית הייתה מערך הכשרות במוסדות הציבור, דבר אשר גרם לסכסוכים בינו ובין אישים בקהילה, בהם רבנים. בעקבות אירועים אלה התפטר מתפקידו, כשנתיים לאחר בואו, בשלהי תש”ט. כשנה לאחר מכן, בקיץ 1950, חזר לארץ ישראל. חוויותיו במצרים השפיעו עליו רבות, והדבר בא לידי ביטוי בפסיקותיו ובדרשותיו. שהותו במצרים השאירה ברב יוסף גם את חותמה בדמות ליקויי הראייה שמהם סבל, אשר החמירו עם השנים וחייבו אותו להרכיב משקפי ראייה עם עדשות כהות. דיין בפתח תקווה ובירושלים הרב יוסף נואם ב'כנס תורה שבעל פה' בגיל 40, שנת תשכ”א כששב לארץ ישראל ממצרים, לא היה יכול ללכת לכולל בפורת יוסף, בגלל שאז לא החזיקו בכולל אברכים מבוגרים. לכן, כדי להתפרנס לימד בתלמוד תורה של חסידות סאטמאר, ובהמשך החל ללמוד בבית מדרש ”בני ציון”, בראשות הרב צבי פסח פרנק בתקופה זו הניאה אותו אשתו, מרגלית, מלהתמנות לתפקיד ראש הבד”ץ של העדה החרדית הספרדית. הוא שימש כדיין בביה”ד האזורי בפתח תקווה בהרכבו של המרא דאתרא הרב ראובן כץ והרב ישעיהו משורר (1951–1952, 1957–1958). תעוזתו הפסיקתית באה לידי ביטוי כבר בתקופת כהונתו הראשונה, בהיותו כבן 30 בלבד, בעת שכתב פסק דין שהתיר יבום במקום חליצה, כמנהג הספרדים, ובניגוד לתקנות של הרבנות הראשית לישראל, שנקבעו שנה קודם לכן. בשנת תשי”ב פרסם את ספרו על הלכות פסח חזון עובדיה, ספר שזכה לביקורות חיוביות, וזכה להסכמות, בין השאר, משני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל והרב הרצוג, וכן מהרב עטייה. בשנה זו זכה בפרס משרד הדתות שחולק ל-18 ”עילויי הישיבות” שנתיים לאחר מכן ייסד את ”אור התורה”, ישיבה לאברכים ספרדים מצטיינים. ישיבה זו, שלא האריכה ימים, הייתה סנונית ראשונה של ישיבות שהקים במהלך השנים שלאחר מכן (בין השאר, בעזרת בניו), במטרה לייצר בני תורה ספרדים שיהוו את שדרת המנהיגות התורנית של דור העתיד.