Bidspirit auction | רבי משה מאנטיפיורי חתימה מקורית

רבי משה מאנטיפיורי חתימה מקורית - רבי משה מאנטיפיורי סר משה חיים מונטיפיורי (באנגלית: Sir Moses Haim Montefiore, 1st Baronet, Kt; 24 באוקטובר 1784 ט' בחשוון ה'תקמ”ה, ליבורנו, טוסקנה – 28 ביולי 1885, ט”ז באב ה'תרמ”ה, רמסגייט (אנ'), קנט, אנגליה) היה נדבן ושדלן יהודי מאנגליה, שהקדיש את חייו לסיוע ליהודים בארצות שונות. ידוע גם בתואר ”השר משה מונטיפיורי”, שר במשמעותו העברית המקורית - כתואר כבוד לאיש ציבור נכבד ורם מעלה, וכן כתרגום לתואר האצולה שהוענק לו על ידי המלכה ויקטוריה בשנת 1837. בכ-100 שנות חייו זכה מונטיפיורי להוקרה ולעיטורי כבוד רבים, בהם תואר אבירות על פעולותיו למען יהודים נרדפים ברחבי העולם. ראשית חייו מונטיפיורי נולד בשנת 1784 בעיר ליבורנו שבאיטליה למשפחה יהודית-ספרדית אמידה שביתה היה באנגליה, בה גדל והתחנך. בבגרותו השתלם במסחר, והיה אחד מ-12 הברוקרים היהודים בבורסה של לונדון. הוא נכנס לעסקי מסחר עם אחיו אברהם ועשה חיל בעסקיו. ב-1812 נשא את יהודית כהן, בתו של לוי ברנט כהן (אנ'), באותה עת היהודי העשיר ביותר באנגליה, וגיסתו של איל ההון נתן מאיר רוטשילד. כספרדי, היה בנישואים אלה עם בת משפחה אשכנזית משום שבירת מוסכמה בקהילה היהודית האנגלית. מונטיפיורי נכנס לעסקי בורסה וביטוח עם משפחת רוטשילד והתעשר מאוד, עד כי בשנת 1824, בגיל 40, יכול היה לפרוש ולהקדיש את כל זמנו לעשייה ציבורית.[1] [2][3] כורסת מונטיפיורי בבית הכנסת שלו פעילות ציבורית חלק מצוואת יהודה טורא שהופיע בעיתון ”המגיד” ב-1859. הקטע המודגש מציין את העיזבון שניתן למשה מונטיפיורי, שבו השתמש להקמת משכנות שאננים כראש עדת הספרדים בלונדון דאג מונטיפיורי להקדיש את זמנו לעסקי הציבור והקים מוסדות צדקה. הוא ייסד קרן התיישבות יהודית, שנקראה ”מזכרת משה”, ותרם כספים גם לאנגלים לא יהודים. בין השנים 1835–1874 עמד בראש ועד שליחי הקהילות (Jewish Board of Deputies) – הארגון החשוב ביותר של יהודי אנגליה; הייתה זו הכהונה הארוכה ביותר של אדם אחד בתפקיד זה. בין השנים 1837–1838 כיהן כ”שריף של לונדון” (אנ') (מעין סגן ראש עיר). באותה שנה העניקה לו המלכה ויקטוריה תואר אבירות. עושרו, ייחוסו, מעמדו, הופעתו המרשימה וקומתו התמירה פתחו לו דלתות בכל אשר פנה, והוא השכיל לנצל נתונים אלה לשתדלנות למען קהילות יהודיות. מונטיפיורי התקבל אצל ראשי השלטון ברוסיה, במרוקו ובגרמניה, וסייע ליהודים נרדפים. בשנת 1840, כשנודע למונטיפיורי על עלילת דמשק, פעל בהצלחה לביטולה, ואף קיבל מן הסולטאן העות'מאני התחייבות בכתב (”פירמאן”) להגנה על היהודים. שש שנים לאחר מכן נסע להיפגש עם הצאר ניקולאי הראשון, בניסיון שנכשל, לבטל פקודת גירוש נגד יהודים במערב האימפריה הרוסית, ולסייע לשיפור חייהם של כלל יהודי רוסיה. בשנת 1846 היה מצב היהודים באימפריה בשאלת ”החינוך מטעם” כה רע, עד שמונטיפיורי נסע לרוסיה כדי לשנות את רוע הגזרה. במהלך ביקורו נפגש מונטיפיורי עם נציגי השלטון וניסה להשפיע עליהם לבטל את תוכנית ”החינוך מטעם” של השלטון הרוסי, אך ללא הועיל. התוכנית פורסמה בשנת 1851, אולם מותו של ניקולאי הראשון ב-1855 שם קץ לתוכנית ולהוצאתה לפועל.[דרוש מקור] בשנת 1859 ביקר ברומא ועזר למשפחת מורטארה שבנם אדגרדו בן השש נחטף על ידי כמרים קתולים ועל אף התנגדותם של ההורים הוכנס תחת הדת הנוצרית. בין היתר התכתב בסוף שנות ה-50 עם הרב קלישר בעניין ההתיישבות בארץ ישראל.[4] כאשר יהודי מרוקו היו צפויים לפרעות בשנת 1863, פעל מונטיפיורי להשגת כתב הגנה ושוויון זכויות ליהודים. באופן דומה פעל למען יהודי רומניה בשנת 1867 ובמקומות רבים אחרים. גם כשהיה כבן תשעים המשיך מונטיפיורי לצאת בשליחותן של קהילות יהודיות נרדפות. בפעולותיו למען יהודי התפוצות פעל מונטיפיורי מתוך הרגשת אחווה עם כל היהודים בעולם, ועל-פי העיקרון של ערבות הדדית כלל יהודית – ”כל ישראל ערבים זה לזה”. פעילות בארץ ישראל שרידי הכתובת בקבר רחל לזכר משפחת מונטיפיורי ששיקמו את המצבה מעל הקבר. פרטי הכתובת: ”הבית אשר בנה השר הגדול בישראל סיר משה מונטיפייורי נ”ר ואשתו הגברת בת המלכים, סניורה יהודית, יזכו לראות משיח צדקנו. שנת רא”ת (1841)“[5] שטר של שקל אחד, ועליו מתנוסס דיוקנו של מונטיפיורי טחנת הרוח שהקים מונטיפיורי מונטיפיורי ביקר בארץ ישראל שבע פעמים. במאה ה-19 היו סיורים אלה רצופים בקשיים ובסכנות, הן בשל תנאי הביטחון והן בשל מצב הדרכים. בתקופה זו שררו בארץ ישראל מחלות ועוני, וביקורו של מונטיפיורי תרם רבות לקיומן של הקהילות בארבע ערי הקודש: ירושלים, צפת, טבריה וחברון. ביקורו הראשון באוקטובר 1827 נסע בפעם הראשונה לארץ ישראל, באוניית מלחמה בריטית שהביאה אותו לאלכסנדריה. במצרים נמסר לו על מצב הביטחון בארץ, תקופה שבה היו מרידות נגד השלטון. בנוסף לכך הוא חלה וסבל משינויי האקלים. בכל זאת שמח ”לצאת ממצרים” והגיע ליפו. בירושלים הוא מצא ”50 משפחות ספרדים, 40 אשכנזים ו-200 אלמנות זקנות – בעוני ובחוסר כל”.[6] הוא ורעייתו הרימו תרומה לתושבי העיר ומוסדותיה. בדרך חזרה תקפו אוניות מלחמה עות'מאניות בטעות את ספינתו, והפסיקו את ההתקפה רק בהגיע האונייה לאלכסנדריה. ביקורו השני במאי 1839 הגיע לארץ כאשר היה לו מושג על מצבה. הפעם הקדיש את תשומת הלב לשיפור מצבם של היהודים. הוא שמע מהם כי ”עבודת האדמה היא הפתרון היחידי למצבם”. הוא הגיע לארץ דרך נמל ביירות, לביקור שארך כחודש וחצי, וחילק את זמנו בין הגליל ליהודה. תחנתו הראשונה הייתה צפת, ולאחריה טבריה. שם פגש קהילות המנסות להשתקם אחרי החורבן של רעידת האדמה בצפת (1837). לצד העזרה הכספית שהגיש לאנשים, פגישותיו עם ההנהגה הצפתית, בראשה הרב אברהם דב מאבריטש והרב חיים נחום מזרחי, הניבה תוכניות לפנייה לחקלאות ואיתור אדמות לרכישה[7]. מונטיפיורי עבר בצפת ובטבריה ונתן לכל אחד מהתושבים מענק כספי; עלה להר מירון מלווה ביהודי צפת.