Bidspirit auction | מכתב קודש מהגאון הנצי”ב רבי

מכתב קודש מהגאון הנצי”ב רבי נפתלי צבי יהודה ברלין כותה אל הרב ירוחם צבי קאנטאראוויטש זצ”ל - מכתב קודש מהגאון הנצי”ב רבי נפתלי צבי יהודה ברלין נצי”ב היה בנו הבכור של יעקב ברלין, שהיה סוחר ותלמיד חכם בעיר מיר. אביו היה מיוחס מצד אביו לרבי אלחנן מברלין, אשר כונה ”ר' אלחנן בעל התוספות” מחמת בקיאותו הנפלאה בתורה, שהזכיר את בעלי התוספות.[1] מצד אימו הגיע ייחוסו עד רבי מאיר אייזנשטט, מחבר שו”ת פנים מאירות. רבי שלום שבדרון סיפר[2] כי בילדותו התקשה הנצי”ב בלימוד ואביו שקל לשולחו ללמוד מקצוע, ואז הילד בכה זמן רב עד שנפתחו בפניו שערי חכמה. יש מבני משפחת הנצי”ב המכחישים בתוקף את הסיפור[3], ובגרסה אחרת מספר גיסו רבי ברוך אפשטיין בספרו ”מקור ברוך”[4], כי במהלך התקופה שלאחר נישואי הנצי”ב היו זמנים שבהם חש תחושות יאוש, וחשב לעבור לעיסוק במסחר, אולם באותו זמן קשר קשרים תורניים עם רבי דוד לוריא, דבר שעודד את רוחו מאוד. הרד”ל אף העניק לו הסכמה לחלק הראשון של ספרו ”העמק שאלה” שיצא בשנת ה'תרט”ו. בגיל 11 החל ללמוד בישיבת וולוז'ין, ובגיל 13 וחצי לקחו ר' יצחק מוולוז'ין, ראש ישיבת וולוז'ין, כחתן לבתו ריינה-בתיה. עם נישואיו התמסר הנצי”ב להתעמקות בתורה במשך כעשרים וחמש שנים, והוא התבלט בשקידתו. בנו של הנצי”ב, הרב מאיר בר-אילן, מספר שבתחילה לא נודעה גדלותו המיוחדת של הנצי”ב עקב ענוותו. חליפת מכתבים בין הנצי”ב לבין הרד”ל היא זו שהעמידה את רבי יצחק מוולוז'ין על גדולתו[5]. משנת ה'תר”ז החל להעביר שיעורים בישיבת וולוז'ין. ראשות ישיבת וולוז'ין בנין ישיבת וולוז'ין כיום כשנפטר חמיו בשנת ה'תר”ט התמנה חתנו הראשון, ר' אליעזר יצחק, לראש ישיבה, והנצי”ב מִשְנֶה לו. מותו בגיל צעיר של ר' אליעזר יצחק, בשנת ה'תרי”ג (1853), הביא להכתרתו של הנצי”ב כראש הישיבה. מתחרה על הנהגת הישיבה היה לו באותו זמן, ר' יוסף דב בר סולובייצ'יק (בן דודו השני). השניים כיהנו זמן מה יחדיו, אך חילוקי הדעות והחיכוכים ביניהם היו רבים. הנצי”ב דגל בבקיאות ובפשטנות, ואילו ר' יוסף-דוב בפלפול ובחריפות. ארבעה מגדולי הרבנים באותו הדור, ביניהם ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, התערבו במחלוקת שנוצרה והעמידה בסכנה את קיום הישיבה, והכריעו לזכותו של הנצי”ב, שכיהן כראש ישיבה ראשי ור' יוסף דב משנה לו. במשך 12 שנה כיהנו יחד במתכונת זו, במהלכן פרצו מפעם לפעם מחלוקות בין תלמידי הנצי”ב לתלמידי ר' יוסף דב. לאחר כשתים עשרה שנה עזב ר' יוסף דב לצורך קבלת משרת הרבנות בבריסק דליטא, וכדי להוכיח שלא עזב על רקע המחלוקת ביניהם השיא את בנו הרב חיים לנכדת הנצי”ב (בת חתנו הרב רפאל שפירא). החל משנת ה'תרי”ג הנהיג את הישיבה, עד לסגירתה בשנת ה'תרנ”ב, ובה השקיע את כל מרצו, כפי שכתב: בה כל חיי רוחי, וגם אין איש עמדי לשאת משאה תחת הנהגת הנצי”ב התפרסם שמה של הישיבה עוד יותר, ומספר התלמידים בישיבה גדל ממאה ליותר מחמש מאות תלמידים. מקצת מאופייה של הישיבה השתקף ב”המתמיד” שכתב חיים נחמן ביאליק, שבעברו למד בה. בשנת ה'תרל”א נפטרה אשתו ריינה בתיה, ממנה נולד בנו ר' חיים ברלין. לאחר מותה נשא הנצי”ב את בת אחותו, בתיה מרים אפשטיין, בתו של בעל ה”ערוך השולחן”, רבי יחיאל מיכל אפשטיין, שהייתה צעירה ממנו בכשלושים שנה. לזוג נולדו שני הבנים: רבי יעקב ורבי מאיר ברלין (לימים בר-אילן). בזקנותו, רצה מאוד לעלות לארץ ישראל, ועל כן ביקש למנות במקומו את בנו, ר' חיים, רבה של מוסקבה, אך חלק מהתלמידים התנגדו, כי רצו את הרב חיים סולובייצ'יק. תסיסה זו גרמה בסופו של דבר להלשנה לשלטונות על ”תפקודה הלקוי” של הישיבה, שהביאה להתערבות שר ההשכלה הרוסי. ישיבת וולוז'ין נסגרה בסופו של דבר בשל הלחץ הבלתי פוסק שהפעילו השלטונות הרוסיים על הנצי”ב. הטענה הרווחת היא שהנצי”ב החליט לסגור את הישיבה, כדי שלא ילמדו בה רוסית, אך למעשה הוא הסכים ללימוד של השפה הרוסית מחוץ לכותלי הישיבה, כפי שהוא כותב: ”אם יצטרכו על פי המלכות ללמוד למודי חול גם כן, יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל, שיהא המורה ירא אלוהים”[6], אולם דבר זה לא סיפק את שר החינוך הרוסי, שדרש בה'תרנ”א (1891), שעות לימוד רבות ללימודי חול, משעה 9 בבוקר ועד שעה 3 אחר הצהריים, שלא יהיו לימודים בערב, שלא ילמדו יותר מעשר שעות ביום ושכל הצוות של הישיבה יהיו בעלי דיפלומות[7]. לדרישות אלו לא יכול היה הנצי”ב להסכים, והישיבה נסגרה. טענה נוספת לסגירת הישיבה הועלתה על ידי הרב פנחס צצ'יק[8]. לפיה הישיבה נסגרה בעקבות מחלוקת שהייתה בין ר' חיים בריסק ותלמידיו לבין תלמידיו של הנצי”ב. בזמן קיומה של המחלוקת אירע חמור ובו נטל תלמיד של ר' חיים סכין ודקר בה תלמיד אחר שהיה מתלמידיו של הנצי”ב. סיפור זה שלא פורסם בכתובים עבר מפה לאוזן, ביסוס לשמועות היו במכתב שכתב בנו של הנצי”ב מאיר בר-אילן, ובו נכתב שסגירת הישיבה הייתה בעקבות מחלוקת בין הנצי”ב לבין ר' חיים. עם סגירת הישיבה בשבט ה'תרנ”ב (פברואר 1892) גורשו גם ראשיה מהאזור. סגירת הישיבה, בה השקיע את כל כוחותיו במשך 38 שנים, הרעה את בריאותו, כמו גם הדאגה מהחובות על סך 9,000 רובל שהותירה. מצבו הגיע עד לשיתוק[דרוש מקור]. בריאותו הירודה מנעה ממנו להגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל. כעבור כשנה וחצי, בבוקר ביום חמישי כ”ח באב ה'תרנ”ג (10 באוגוסט 1893) נפטר בהיותו בוורשה. הוא נקבר למחרת בבית הקברות היהודי בוורשה[9]. מאוחר יותר נקבר לצדו בעל נכדתו ר' חיים סולובייצ'יק. בנו ר' חיים ברלין שימש כרבה של מוסקבה וכשעלה לארץ ישראל לאחר פטירת אביו היה לרבה של קהילת הפרושים בירושלים לאחר פטירת ר' שמואל סלנט, ואילו בנו הרב מאיר בר-אילן, היה מדמויותיה הבולטות של הציונות הדתית וממנהיגיה. על שמו נקרא קיבוץ עין הנצי”ב ובו שלושה מעיינות על שמו, עין נפתלי, עין צבי ועין יהודה.